"היינו נותנים לפרה ללקק אותו קצת ומיד מפרידים ביניהם"

0

שקד עץ חיים גדל בקיבוץ ובגיל 13 כבר החל לעבוד בתעשיית המזון מן החי. בתחילה הוא עבד בדיג ("היו ערימות של דגים מתים בתוך שלולית דם ענקית") ולאחר מכן גם ברפת. מאז הוא עבר תהליך תודעתי נרחב שבין היתר הוביל אותו לפני כשלוש שנים למעבר לטבעונות, וכעת הוא מספר על החיים הקודמים שלו, אותם השאיר מאחור

 

בעוד שילדים רבים גדלים מבלי לדעת את האמת לגבי השניצל שמונח להם בצלחת, שקד עץ חיים (33) דווקא גדל בסביבה שבה לא נותר ספק בנוגע לזהות המזון שעל השולחן: הוא גדל בקיבוץ ליד הכנרת, ובגיל 13 בלבד כבר החל לקחת חלק בתעשיית המזון מן החי. "כשהייתי בן 13 הגעתי לעבוד בדייג, ובהמשך, אחרי שהשתחררתי מהצבא גם יצא לי לעבוד כמה חודשים ברפת", הוא מסביר. באותם ימים כמובן שעץ חיים לא היה טבעוני. אל הטבעונות הוא נחשף רק לפני שלוש שנים, בעקבות הליך תודעתי שעבר.
בהקשר זה, הוא מציין כי "בסופו של דבר, הטבעונות הגיעה בשלבים – גם נושא החמלה, גם הבריאות, גם הסביבה. כל אחד מהם היה משקולת בפני עצמו, ואני לא אשקר, בהחלט יצא לי לחשוב על זה מעבר לאדם הממוצע כי כשאני ראיתי סרטונים של עגלים שמפרידים מהאימהות שלהם, יצא לי לחשוב על זה שגם אני חטפתי תינוקות מהאימהות שלהם".

"שלולית דם ענקית שמגיעה עד המותניים"

"הדיג זו מעין עבודה שמתחילים מוקדם בבוקר ולכן מיד הייתי נכנס לבטן הספינה הייתי הולך לישון עד שהיו מפעילים את האזעקה כשהיו מוצאים אזור טוב לדוג. אחרי שהאזעקה מופעלת פורשים את הרשת ונוצר מעין כיס שבתוכו כל הדגים, חוץ מאלו שהצליחו לברוח".
בשלב זה עץ חיים משתהה לרגע, ואז ממשיך לגולל את התמונות מעברו: "זו הייתה עבודה מזעזעת מבחינתי כי זה לראות אלפי דגים מתים, חוץ מאלה שמפרפרים וגוססים במהלך ההובלה יש גם המון שנתקעים ברשת בניסיון לברוח. אני זוכר איך כשהזריקה הייתה נגמרת הייתי משחרר אותם לתוך המים. חלקם היו צוללים מיד למים וחלקם פשוט היו מפרפרים או מתים, אז זרקתי אותם כדי שלפחות לשחפים ולשקנאים יהיה מה לאכול".
עץ חיים ממשיך בהעלאת התחושות שנחרטו אצלו עמוק בזיכרון: "זה היה לעבוד תמיד עם מעיל ומכנסי גשם ומגפיים כי כשנכנסים לתוך ההובלה יש ערימות של דגים מתים בתוך שלולית דם ענקית שמגיעה עד המותניים. מה שמעניין זה שכבר אז הרגשתי יוצא דופן שבכלל שחררתי את הדגים, כי האחרים היו מצטלמים בגאווה כשהם עומדים בסירה עם ערימות סרדינים שמגיעות עד הבטן".

עץ חיים ואשתו

עץ חיים ואשתו

"אפשר לראות הרבה חמלה בין הפרות"

בהמשך חייו בקיבוץ, הגיע עץ חיים גם לעבודה ברפת. "מרגע שהעגל היה יוצא לאוויר העולם היינו נותנים לפרה ללקק אותו קצת ומיד מפרידים ביניהם", הוא מצהיר. "אני זוכר שזה היה נראה לי מוזר, שהפרה האמא הייתה הולכת אחרי העגל ולא רצתה שייקחו לה אותו, אבל מצד שני היא לא הייתה נוקטת באלימות כדי לעצור בעדנו. הרבה פעמים הן פשוט היו נשארות צמודות לגדר ובוהות במשך שעות בגעגועים. זה מדהים כי זו חיה ענקית ששוקלת 400 קילו והיא יכלה לרמוס אותי בבעיטה אחת, אבל הן לא חשבו בכלל על דברים כאלה. גם היה אפשר לראות הרבה חמלה בין הפרות עצמן, ואני זוכר איך כשאחת הפרות הייתה ממליטה והיינו באים לקחת לה את העגל, האחרות היו באות ומנסות להגן עליה". פעולה נוספת שנהג עץ חיים לבצע ברפת ונחרטה היטב בזיכרונו, היא החליבה. "היינו פותחים את השערים ומכניסים את כל הפרות פנימה. הדבר הראשון שעושים זה מקלחות, כאשר בחורף רק היינו מנקים את החרא מהעטינים, ובקיץ היינו עושים להן מקלחת גם מלמעלה כדי שהן יצטננו מהחום. משם היינו מכניסים אותן בטור למכון חליבה, כאשר יש שני צדדים – ימין ושמאל. כל פעם נכנסות שתי פרות בכל צד והיה שם שער חשמלי שגורם לאחרונות לדחוף פנימה את כל השאר.
"עם זאת, בדרך כלל המקלחות לא היו מורידות את הכל ולכן צריך היה לנגב עם נייר חרא שנשאר ולחבר אותן למכונה שעושה את החליבה באופן אוטומטי. אחרי החליבה היינו מרססים להן יוד כדי למנוע עוד זיהומים".
מעבר לכל אותם תיאורים טכניים לכאורה עליהם מרחיב עץ חיים, ניכר ממנו כי יותר מכל הוא זוכר את מבטן של אותן פרות. "הן מאוד מפחדות מאנשים, עד כדי כך שבדרך כלל מספיק להיכנס לאזור שבו הן נמצאות ורובן כבר היו נבהלות. אם היו כאלו שהיו עקשניות יותר, היינו 'צריכים' להפחיד אותם ולתת להן מכות עם צינור פלסטיק קטן. עוד אירוע שאני זוכר עד היום הוא שהייתה פרה מבוגרת שכבר באו לקחת אותה לשחיטה והיא לא הייתה במיטבה. היא הייתה חולה וקצת צולעת, ומהרגע הראשון שבאו לקחת אותה חשמלו אותה בשוקר ונהגו כלפיה באלימות. באותו מקרה זה ממש היה נראה לי כמו התעללות, אפילו בצורה שבה ראיתי דברים בזמנו".

"אני כן שמעתי כמה כואב לפרה"

עץ חיים מאמין שמי שעובד בתעשיית המזון מן החי, כפי שהוא עשה בעברו, חייב לסגל חומת בטון בינו לבין החיות. "לעמוד בערימת גופות, זה שפוי? ההקבלה הכי טובה זה המצב הנפשי שבן אדם צריך לאמץ לעצמו בשביל לעשות את הדברים האלה – לעשות ניתוק רגשי, להגיד לעצמו שהייצור הזה נחות ממני ושהוא לא מרגיש או חושב, הוא סוג של רכוש ואני יכול לעשות בו מה שאני רוצה".
מה זה אומר בפועל?
"זה אומר להתעלם מהישות הזאת שנמצאת לידך ולהקטין אותה לרמה של חפץ. הרי אני כן שמעתי כמה כואב לפרה כשלוקחים לה את העגל, אבל אנשים שעובדים שנים במקצוע כבר לא באמת שומעים ומרגישים את זה והם נאטמים לגמרי. והאבסורד הכי גדול זה שיש הצדקה חוקית מלאה, הכל חוקי ובסדר לכאורה".

שיתוף ברשתות חברתיות

מה דעתך?